אישתי ואני--סיפור קצר

[אפולו-14874]

משתף את כולכם באהבה הראשונה שלי,
עופר
_____________________________________________________

אישתי ואני
_______________

כשאישתי (זכרה לברכה)ואני התחלנו לצאת יחד נסענו פעם לטיול של שבת בבוקר בהרי הכרמל והלכנו בפיסת יער קטנה.היה מוקדם מאוד,קצת אחרי השחר,ודיברנו וצחקנו ואני,שבדרך כלל לא מאוהב במה שקרוי יפי הבריאה,פתאום לא יכולתי להכיל עוד את הנהדרות שמסביב ובבת אחת פשטתי את כל בגדי והתחלתי לרוץ בין כל העצים עירום וצועק ורוקד. וקרן נעצרה ונדהמה אולי רק נרתעה מהעירום שלי שראתה פעם ראשונה באוויר הפתוח- חלף רק חודש מאז הכרנו- ושמעתי אותה קוראת לי בשקט ומתחננת שאפסיק אבל כבר הייתי שיכור ועטתי עליה מכל העברים במין ריקוד כלולות פרוע שנראה אני מתאר לי די מגוחך והזמנתי אותה להצטרף אלי . והיה רגע שדווקא הרגשתי שהיא רוצה לפני כן לא ממש ששתי לרקוד איתה,לא במסיבות לא בין אנשים,ודווקא עירום פתאום יכולתי :עירום ומתפוקק מרוב אושר .
אולי אי-אפשר לא להיות יפה כשאתה מאושר.וקרן כמעט התמסרה,הרגשתי שזה גואה בה אלי וכמעט נעקרה מעצמה אבל ברגע האחרון לא.כאילו התעורר בתוכה איזה שוטר.
וביער אני רקדתי הלוואי שיכולתי עכשיו בשנים האלה לרקוד כך. רקדתי כי בדרך פלא לא התחיל בי הפקפוק ההוא,גל הקור,כלומר-התחיל, כמובן שהתחיל - אצלי המנגנון פועל בלי דופי ושקיק הארס מוזרק לזרם הדם מייד כשהלב מתרחב משום מה. אבל בגללו רקדתי בפעם ההיא עוד יותר,לא יודע למה אולי הרגשתי שאני עושה סוף סוף את הטעות הנכונה לי : ואפילו שקרן הסתובבה וחזרה וישבה במכונית לא הייתי מסוגל להפסיק לרוץ בין העצים ולרקוד וריח האורנים נעשה חריף כשהייתי עירום והקולות מסביב,ציפורים ונביחות רחוקות וזמזום חרקים,והרחתי את האדמה ואת נקיקי המערות ואת אפר המדורות מהקיץ והרגשתי כאילו מתקלפת מעלי שכבה ענקית שכיסתה את כולי ורק אחרי שפשוט התמוטטי מתשישות,אספתי את הבגדים וחזרתי לאוטו והפנים של קרן היו חיוורות והיא לא הביטה בי ובקשה שאתלבש כי אנשים עלולים לבוא וכדאי שנחזור תיכף ומייד הבייתה,כי הוריה מחכים לנו לארוחת בוקר. ופתאום נשבר הקול שלה והיא פרצה בבכי וגם אני התחלתי לייבב שם,חששתי שזה סוף האהבה הצעירה שלנו,וחשבתי שלא אוכל לעמוד בפרידה ממנה כי אף פעם לא אהבתי מישהו ככה,בשמחה ובפשטות ובבריאות כמו שאהבתי את קרן.
וישבנו באוטו כל אחד לעצמו וממש מיררנו בבכי,ומתוך הבכי גם התקרבנו קצת והתרפקנו וצחקנו והתחלתי להתלבש והיא עזרה לי,הלבישה אותי בגד אחרי בגד ורכסה לי כפתורים וקיפלה לי שרוולים וכל הזמן אני נישקתי וליקקתי את דימעותיה כי כבר התחלתי להבין שהיא בוכה עלי אבל לא עוזבת .מבכה אותי ונשארת.וליבי התפקע מתודה וידעתי ששוב לא אעולל לה דבר כזה בחיים והחלטתי שאני אגן עליה מפני מעתה ועד עולם ,הרי היא לא יכולה להיות חסרת מגן בעולם שבו אני מסתובב ככה.ומתוך הדמעות שלה היא צחקה ואמרה כמעט אותו דבר :שבשביל לשמור עליה מפני אני פשוט אהיה חייב מעתה להישאר איתה תמיד וזו הייתה חצי בדיחה אבל גם אמת עמוקה והגיון גורלי של שניים,של זוג, הגיון שמתגלה לפעמים לבני זוג רק אחרי חיים שלמים יחד - אבל אנחנו איכשהו הצלחנו להציץ לתוכו כבר ברגע הראשון.